נחירות התפתחו בתהליך האבולוציה כדי להגן על קבוצות אנשים החשופים לחיות טרף וכדי לאפשר להם לישון במנוחה. הגוף פיתח מנגנון יצירת רעש אדיר ומתמשך, שאינו דורש מאמץ או מסב נזק פיזי, ואשר אינו מפריע לשינה רגועה בקבוצה – למעט לאנשים עם בעיות שינה.
מדי לילה אשתי מתלוננת ומזיזה אותי. "תפסיק לנחור", היא רוטנת – ובסוף היא אפילו הקליטה אותי. זה לא נעים. אני אוהב אותה ורוצה שיהיה לה טוב.
למעשה, אני זוכר שבטירונות היינו כחמישים גברים בצריף, וכאשר יצאתי לעשות את צרכיי בלילה הנחירות היו עד השמים, אולם כשנשכבתי בחזרה במיטה, נרדמתי בתוך רגע כמו תינוק ולא שמעתי כלום. כמובן, עד שאישתי הקליטה אותי, לא האמנתי שאני נוחר במשך כל הלילה, שכן הנחירות אף-פעם לא הפריעו לי. לכן החלטתי לבדוק בעצמי את עוצמת הרעש וניסיתי לנחור, אך לאחר ארבע נחירות הגונות הגרון כאב לי.
משתי העובדות האלה נובעת המסקנה שמבחינה ביולוגית אנו מתוכננים לנחור בתהליך שונה מדיבור, ואף מתוכננים לא לשמוע בזמן שינה.
תהליכים גנטיים דורשים שתהיה עדיפות של הישרדות לבעלי פונקציה מסוימת. אין ספק שגבר המפריע לאשתו לישון (כך שהיא אינה מסוגלת לעבוד במשך היום) או מזמין בנחירותיו חיות טרף, לא מביא לעדיפות גנטית וזרעו יכחד. אך עם-זאת, רוב הגברים נוחרים, וגם נשים אחרי גיל מסוים מצטרפות למקהלה. מכאן, שזו פעולה שהביאה תועלת.
בתקופות קדומות, לאחר שירדו מהעצים, ישנו אבותינו חשופים בחוץ או במערה. אז היה האדם חיה מסוכנת כמו בבון או שימפנזה, ולמרות-זאת, היו מספיק חיות שנהינו לאוכלו. אף-על-פי-כן, קבוצת אנשים היתה חייבת לישון כדי להמשיך בציד ובעבודה, וקשה היה להשאיר שומר לילה. רעש הנחירה הרם נשמע כחיה אדירה (זאב) הנוהמת בכעס ובאיום, במיוחד אם יש יותר מגבר אחד, וכן כמו שאון קרב. לכן, חיות הטרף עזבו את האדם בשלווה כי אפילו נשיכה פשוטה או שריטה מזוהמת היתה יכולה לגרום להם למוות.
גברים שנחרו סיפקו הגנה למשפחתם, והגנים שלהם נפוצו באוכלוסיה. אלו שלא נחרו, נאכלו – הם, נשותיהם וילדיהם. תמיד קיימת הסכנה שנצטרך לברוח ולגור בשדה ללא נשק מודרני. ולמרות שחיסלנו את רוב הטורפים הגדולים, עדיין הנחירות עלולות להציל את משפחתנו כבעבר.
אז, תעבדי קשה, היי עייפה כאשר את הולכת לישון, ותניחי לי להגן עליך בשלום, אהובתי.
